איני מסוגל לתרגם את עצמי שוב, לכן אני מחליט להתבטא ולנשום בשפה השבורה שבי, אבל יש רוח גם... איני יכול להחביא מתחת שפה שאין בה עור השייך לי בלבד, כצפוי אני ער יותר וז"א שאני רק יכול לעגב עם המוות כדרכי לחנק בסכין הכל חי, לא מסוגל לעמוד במושב הנצח השבור שמסביב, רוצה אפילו לרדוק בשוליים, במריבה... לרפרף, להדבק, לקפוץ אל תוך הבור מכל רצון. יש לדעתי כל מניי שפות לב"א, כשפת אם שאיני הכרתי אף פעם ולכן איני יכול לאהוב בשום שפה, הטוב ביותר אני יכול להתקרב לגופי טומא ולנתק את החוטים שבתוך הבשר המתרחק, מעשה של אונס על כל כללי המגע, אבל אני תמיד מתקרב בספק, בפחד, בתנועה, ברדף.
בלי שקרי השפת אב, המושג ההגותי הופף לאמת ההורסת כל אמצעים קיום, ללא הגנה, ללא להגיב אלא רק לזמר בניגון החילול, חילון בחילול ועקב כך קרבת לקדושה השלילית, הנקודת מבט של אי-מוות המחייכת ליצירה בבכי שקט ואיטי. אין לי מושג בכמה שגיעה אפשר להתמכר, אפילו בלשון... אבל כאשר כבר עברנו את הקצה השפת אב אל תוך שפה לא משפחתית אלא אישית ואינטימי התגלה חוסר השחר שמעמיד אותנו כבר מעבר האסטתיקה, וכל חי אשר מצמד לבחילה שבנוף המת, מחויב להבטיח שלא יוכל לשרוד את הנקודה הארכימדיאנית שלו - במילים של קפקא הוא מרשה לעצמו למצוא אותה רק בתנאי שישתמש בה נגד עצמו. אבל יש גם שפת מעבר, מערב... שבה למדתי את הכיוון מזרחה של המילה דחיפות, הדחיפות של ההווה, הווה שאין, ההוויה המשנה צורה בחוויה, ולכן כבר זכרון העבר ומעבר לתקווה העתידית והכועסת. איני מחפד משפת השפתיים, היא טורפת חיי במילוי הריקות שבחיבור האידאה עם העלם, היא עברה את הגבולות ההתבוננות האסטתית איך שבה אפשר רק ורק להקשיב ולהשמיע, אסור לעמור פנים מול פנים עמה, אין לראות את הנוף המזויף שלפנינו, מפני שהוא צילום גן-עדן וקצת מבאס להצטייר על הגירוש. זה מדהים, בכל מילה שאני מחבר בשפה זו יש כבר אי-הבנה, שגיעה, שביריות, גלות בגילוי פניי המשיח.
אני כועס עליו, כי אפילו בתוך אהבתו שבי, איני אוכל לעמוד בשפה זו בלי להרגיש שאני משקר, שאני מתעלם - רק בשפתיו הרומים, השקטים לגמריי השפה חיה של ממש, טורפת, מתאבלת בעושר.
בלי שקרי השפת אב, המושג ההגותי הופף לאמת ההורסת כל אמצעים קיום, ללא הגנה, ללא להגיב אלא רק לזמר בניגון החילול, חילון בחילול ועקב כך קרבת לקדושה השלילית, הנקודת מבט של אי-מוות המחייכת ליצירה בבכי שקט ואיטי. אין לי מושג בכמה שגיעה אפשר להתמכר, אפילו בלשון... אבל כאשר כבר עברנו את הקצה השפת אב אל תוך שפה לא משפחתית אלא אישית ואינטימי התגלה חוסר השחר שמעמיד אותנו כבר מעבר האסטתיקה, וכל חי אשר מצמד לבחילה שבנוף המת, מחויב להבטיח שלא יוכל לשרוד את הנקודה הארכימדיאנית שלו - במילים של קפקא הוא מרשה לעצמו למצוא אותה רק בתנאי שישתמש בה נגד עצמו. אבל יש גם שפת מעבר, מערב... שבה למדתי את הכיוון מזרחה של המילה דחיפות, הדחיפות של ההווה, הווה שאין, ההוויה המשנה צורה בחוויה, ולכן כבר זכרון העבר ומעבר לתקווה העתידית והכועסת. איני מחפד משפת השפתיים, היא טורפת חיי במילוי הריקות שבחיבור האידאה עם העלם, היא עברה את הגבולות ההתבוננות האסטתית איך שבה אפשר רק ורק להקשיב ולהשמיע, אסור לעמור פנים מול פנים עמה, אין לראות את הנוף המזויף שלפנינו, מפני שהוא צילום גן-עדן וקצת מבאס להצטייר על הגירוש. זה מדהים, בכל מילה שאני מחבר בשפה זו יש כבר אי-הבנה, שגיעה, שביריות, גלות בגילוי פניי המשיח.
אני כועס עליו, כי אפילו בתוך אהבתו שבי, איני אוכל לעמוד בשפה זו בלי להרגיש שאני משקר, שאני מתעלם - רק בשפתיו הרומים, השקטים לגמריי השפה חיה של ממש, טורפת, מתאבלת בעושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה