מעבר היא המילה המתאימה ביותר לפסג'ן של בינימין שנכתבו בהמשך שנים רבות בפריז מתחת הכתורת - פריז עיר בירת המאה-19. לבינימין הנוכחות המודרנה יותר מציג בפריז מאשר במקום אחר, הגות בת-זמננו טוענת ששושרים הראשונים המודרנה כבר הופיעו במאה-16 עם המטאפיזיקאים האחרונים, לייבניץ ודקרט. לדעתי גרסתנו המודרנה תוצרת גרמניה ברומנטיקה, אבל לבינימין הסימנים הנוכחים של העת היו מתגלים באדריכלות הפריזאית בצורה של ה"מעבר" או פסג' בגרמנית, יחד עם כל מניי תופעות תרבותיות כפרסומים, הפלנאור (איש בן עת האומנות המחסרית) החיים מסביב התשייע. המעברים או פסג'ן הם גשר לבין האדם ללא היסטוריה והזכרון, לאחר-כך כל לספר היסטוריה הוא מבוסס על צטטות - לצטט היסטוריה היא פעולה אגדתית למען לאסוף השבריריות הזמנית בחלקים קטנים מאוד, כמו ציורים בפרסומים, המודע במשבר הוא המבין ההתנתקות ההיסטוריה מכל תקופה קדומה. במודרנה אדם חתך את החוט התנועה ונתקל בעולם שממנו אסור לו להחביא או לברוח, כאשר החילון גמור האזרח לא רק אש-דת במובן התורני אך שגם התאולוג של האי-תנועה, העכשיויות שבורה לחלוטין... מעתה נעמוד מול התהום, לפיכך נפתחת אפשרות ליצירה וגם להרסה בכל עמדה, ולעמוד לפני תהום בכוח דרור אינו חירום אלא בחילה מהמבט של גן-עדן - יעד אי-נע.
המעברים לא מרכיבים שום התבוננות, אלא מאפשרים את האמצע השבור של ג'יליאן רוז מעבר הדיאלקטיקה, כלומר שכאשר עומדים מול התהום יש להציג ידע אנטי-מטאפיזית, המפרידה בין בן אדם לבין הטבע - הנפילה הקלאסית של ההשפקת הרומנטיקה, לפיכך יש להקדיש ולפרוש - ראשית להפריד ושנית לפרש את העולם. ידע אנטי-מטאפיזית נבנתה על רקע הגנוסיס, אבל כדי להזכר שיש שני סוגי גנוסיס - השלילי (טוטלטריזם) והחיובי (השכלה, נאורות) ושניהם משורשים על ההשלמת החילון ואנו מחויבים לעצור רגע לפני זה. המפגש פנים-מול-פנים עם החילון הוא התגברות המוות אבל גם הזכות לחיות, האל הגנוסטי תמיד שלילי, ולכן מוכרך להביא את העולם הזה לעל"ה, במקום להעתסק ב"עבודות" להקים עול"ה בינינו. לעמוד בחילון טוטאלי לא בשוני משמעותי לפונדמנטליזם דתי, ושלב אחד מכן, שולל את המוות והלידה ממקומם הנוחכי בזמניות, לפיכך אני מאמין שמודרנה היא אבל עמידה ברגע לפני חילון וגם לפני קדושה. בהגות עברית העמית של קיום אינו הוויה אלא מעשה - להביא את המשיח בכל ימי חיינו (אגדה של פסח) במעשים, האנטינומיה התלמודית "הוי"! מודרנה של סוג אי-נעה מסכנת את ההפרדה מין הקוסמוס ולכן דין לעולם משותף עם כל אלילי יוון, המתים כבר ברגע שחילון החל בעולם קופרניקאי. נע! נע! נע! פוקד אריסטוס לזמן! במודרנה כגורל סופי אננו יכולים לעבור, לכן למנוע את ימי המשיח נותן תגובה לכל אנטינומיה פילוסיפית כדי לאפשר את העולם לעבור בתוך חדר סגור שבו גנוסיס מונע פרשנות. שלא נגיע בזמן לגאולה זה בטוח וחיוני, המודרנת המעברים של בינימין היא לא לאחר חילון וקדושה כהטענה הפוסטמודרני, אלא אך להאחר את שניהם.
הגנוסיס העתיק של "דע את עצמך" הפך בשבילנו ל"בחר את עצמך", לבחור לעצור ברגע האחרון כדי לשמור את הזמן ולכן ההיסטוריה גם, את זה אני למדתי מאגנס וגילאל. לעצור מתקרב למימסיס, ולכן לפרשנות - אנו עומדים בתקופה שבה החזון האחרית הימים בחוויה היומ-יום... ברגע שעוברים חילון גם עוברים מוות, לכן נתקלים באי-יכולת לחיות והעוברי הקידוש תקועים בעולם קלאסי אבל ללא אפשרות לנגוע בקוסמוס מהמבט האינדיבידום. בשביל בינימין הכל זה ברור, אבל עדיין החזון עומד בתקווה של ההווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה