העבר כמעבר פנימה
מדוע בית ישראל מתקשה באופן לא שיגרתי בשימוש המילה "עבר" בהמשך כל החמשה חומשי תורה? העבר מופיע במובן המוגדר איך שרק אצל הנבאים? לעיתים קרובות נחנקתי מתחת שאלה זו. בו-זמנית התעוררת בי גם תחושה שיש לישראל הסתבכות רבה לתפוס חלק בהיסטוריה, עבור שאברם עובר את הקצה של עולמו ונהייה העברי הראשון. הוא עובר, לכן אין לספור יותר השנים מאחורה, אלא רק לספר, לספור העם ולספר הזמן. בהמשך התורה מדובר על תולדות ולא על לחשבן ההיסטוריה, אולם נודע בהגות בת-זמננו עמות בהקשר, במובן שלאדם העברי אמור לספר על עצמו עם אחרים, להקשיב ולהשמיע יסד את האשפרות לקיים-ללא-פגע בעולם, מושג ללא מקום מסוים, משבר יסודי של הפיזיס והתאוקרטיה הקיימים, לכן להתעלם מובן כחוסר-עולם. העולם בנוי על לספר דברים, אפילו מדרש מסביר ש"דברים" או אגדה מחובד ל"מדבר" ובדאי להמשך העברה דרך המדבר, רב-זמנית בעצם לחתוך באמצע העבר. אין להתוכח בהבדל הברור בין
ההרס הזמן שמדובר עליו כאן והסיפור הקפקאי, למעשה הוא גם לספר ולא לספור ומקור חרדתו הוא אי-יכולת לצור ולצייר סיפור משותף, לכן נשארים רק זכרונות והשתוקקות - ההיסטוריה היהודית הגלותית. ברגע שיש לספר למקשיב האי-מתעלם יש לא רק לנו אבל בנו היסטוריה. טרגדית עת המודרנית היא בין היתר, שהשילוב בין ה-אני הפרטי של ההגות הקלאסית שמצפה להיסטוריה של הפיזיס וה-אני הבודד אבל לא פרטי של הנבואה שכבר חתך במקומיות למען להגיע להתזמן אבל בלי להצליח, כה הוא שומר חלק הקדושה וחלק בחילון. הנבואה הרסה את העולם החילוני הקיים וערבבה אותו בחלקים שמימים וחמרנים. אין לחזור לקוסמוס, כל ב"א תקוע בעולמו... אין לנו סיפור משותף וברגע שהחילון גמור, אין למות אבל גם אין לחיות. בלשתף את העבר אתה ואני עוברים מזכרונות אל תוך היסטוריה, הסיפור מחזיק את העתיד רק מפני שיש משהו שאני יודע ואתה יודע, לכן איני יכול להתעלם ובכן אנו בונים עולם. מעבר החילון אין להאפשר היסטוריה כללית, רק בין אנשים יש חוט זמני ולכן אנושי, שבעברית כבר מכיל את ההמקום לעמוד ולכן למות
אנו עומדים מול התהום שמתוכו, בראשית ברא הקב"ה
מערת ערדפים - תאוה
תועבה ותאוה - בלשון חז"ל יש לב"א למנוע מתואה איך היא עלולה לפגוע ביכולת להשתלט ביצר הרע, אבל היצר במפרשים הקדומים ביותר היא התנאי ההכרחי ליצירה, הקבלה שואלת מדוע הקב"ה ברא את העולם - אינו היה צריך! הם ענו שהעולם נברא מפני שלהקב"ה היה יצר... אבל היוצר ובורא כהאומן הוא גם הורס כגון לברוא, עקב כך הוא הרס את ההרמוניה שבקוסמוס מרצון, הוא היה אל בודד. נפקא מינה שבעיקרון הבריא יש כבר הרס ותאוה. אף-על-פי-כן שהעולם נבנה לב"א, הוא היה כבר עלול לעזוב את העד כפי שהוא צלם האל - במצב המקורי שלו נחשב שב"א ראה את העולם בעניי אל ולכן הוא הרס את העד למען לצאת לבנות עולם משלו, קין ואנוש - גילוי המוות, אילו לא היו מתאוהים גם לא היו עומדים מול המוות. תאוה תגרום לתועבה, כמו השבת... המרחק מין הטהורה של קרח, הוא חטא מול משה ולא הוא קיבל עונש אלא משה כמסופר במדרש. בספרו על אהבה מאת ליאו העברי הוא מתנגד אבהב לתאוה וטוען שבתאוה אנו לא אוהבים עדיין עבור שאין לנו וכאשר אנו אוהבים, יש לנו ולכן אנו לא מתאוהים יותר. בת-שיחו בספר מתוכחת שלפעמים אנו אוהבים אשר אין לנו ומתאוהים יותר דברים שכבר יש לנו. הוא שואל אם יש חי בדו-קיום בין אהבה ותאוה, ולמען להגיע לתשובה מכריעה הוא מסביר יש שלושה סוגי אהבה - אהבת הנאה, אהבת יתרון וספית אהבת צדק ותומה. כולן נטועות בתאוה,
אבל ההנאה לא עדיין אהבה, לכן לפנים התאוה שטורפת את הסיפוק אין אהבה לאובייקט או לאדם אלא לתאוה עצמה ואהבת היתרון היא קצת יותר מעלה את האדם להשלים את עצמו אבל זאת הרגשה לגבי עצמו ולכן אנוכי אבל גם פחות חזקה וניצולי מתואה. הסוג אחרון הוא אהבה של אמת, הוויה וטוב, אין בה מטרה ויש בה סיכוי לשרוד את התאוה ולגור עמה. כה מדבר רוזנצויג על "הטירה" של קפקא - אנו מופרדים מהקב"ה משני צדדים, עץ הידע מפריד אותנו ממנו והעץ החיים מפריד אותו מאיתנו. בגרוש מגן-עדן ב"א אבד שמו (לגיבורים של קפקא יש רק אותיות ראשונות), אבד את שפתו ואין תקשורת אמיתית, אבד גם אהבה ורק יחסים מיניים נשארו - אדם היה יכול להתזמן אולם הזמן שהיה שלו הפך לנצח מטושטש, מסולף ומשותק. ב"א, עולם ואל כן קיימים, אבל הם לא תאומים או ניתנו לזיהוי. אהבת צדק העמיד פנים להתגבר על זה ולהתבגר, מפני שהוא אהבת תומה, אבל אינה אהבת תומה צריכה גם אהבת טומא לזהות את עצמה? איני חוויתי אי פעם אהבה זו, אולי פעם לפני זמן רב, ונשראתי תמיד בפרשות שבן אני מתעתע להשלים סוג אחד עם חתיכות של האחרים. לעיתים קרובות אתה מזכיר לי שמתוך הבור והתהום הטומה שבליבי לפעמים יוצא יצר תומה אם אפילו לרגע אחד, אני באמת מסוגל לחיות כך... וזה כל אשר אפשר לשתף לפני פחד ואחריו.
התמרה ואלימות
ללא ספק יש המונית של אלימות בלהט שבין גברים, בכל קרבה מגיחות טינה וסלידה מעבר הגבולות המוגדר כאהבה ותשוקה, יותר מכולם העולם הקלאסי הבין את זה, לכן ביוון הגברים התנשאו והאבו ילדים איך שהחברה לא מנעה אותם מהפיתוח החלק היצרתי והאינטימי של יחסים בין גברים. הם לא היו אמורים לאהוב אבל בעת שלנו יש שוני יסודי כתוצאת המושג ה"יחס רומנטי" בתקופה האינדיבידואליות. התחלנו לאמין שיחס כזה מכיל כל אשר אדם צריך, אהבה, תאוה, בטחון, יציבות, ידידות וכו´, והתברר לפחות לי שזה מאוד רחוק מהמציאות... עקב כך אני כן שוקל באופן אישי את הערך המושג אהבה וכל אשר אני מסוגל לקבל או לא עמה... אתה יכול לראות את זה בהגותי, בו-זמנית אני חולם שאפשר לערבב את האהבת התומה באהבת הטומה אשר בכל מגע בין גברים, ואולי יש צורך להפריד אותם... ליאו העברי אמר שאהבה, תאוה והנאה נוצרות ביחד אבל גם נחרבות יחד. אני יודע עד כמה אני ב"א מלא כח פיזי אבל אני גם יודע שיש כבוד לכל דבר ואם כבר אני אגיע לגעת בתועבה עם גווה, איני מרשה לעצמי את זה למען לעביר את הזמן הנצח השבור שלנו, אני רוצה להשיאר בשולים, להתמודע על עצמי בכל רגע, ובזה אתה לגמריי צודק... אנו עשוים מארז אחר.
בליווי של ג'יליאן רוז - "אני אישאר במריבה, בהתהוללות של אידאות וסכנה, הלומד, הנופל, המתאבל, העוגב, הפוקד, העובד, המתרגע... בחטא הזה של שפה ושפתיים"
המנון נתקל בנו תמיד כאשר מגדירים כל דבר שהוא, איכשהו אנו הגדרות מורדות ואי-עותק של העולם, למען אין לדעת לאן הנהר זורם ורומז ומזמר.
ובחרת בחיים
אין שום ספק שאתה מדבר אל ליבי כשאר אתה מגדיר את עצמך בצורה כ"כ עקרונית, ואני חושב שלמען האמת התאוה ההיא, פותחת דלת לקדש את עצמי דרך השלילה שביצירה, הדרך של הפורש ופרשן. מהסיפור של חווה ניתן לנו לאחוז כל חלק מין החוויה ומין החי, אתה מתמודע עם עצמך ובתוך הוגה ברור לך שכולנו ממלאים תפקידים ואין לשכוח את שלך, אתה הבמאי משלך ואתה בטוח שכל רגע ורגע שאתה על המריבה בסכנה ומחשבה אתה עומד פנים מול פנים עם שניהם העולם והבורא. אל תגעו במשיחי... איני יכול להתפלל, אין כבר הפסקות בין התנועה והשתיקה, הכל יצירה אחת, זה המובן האבסולוטי של מקרה בפילוסיפיה, של קונטינגנציה... אתה בחרת במקריות אשר ניתנה לך בסיכוים לא רק להחליט ולהתחיל אלא גם לשפוט כאילו לא היו כללים לפניך.
עקב כך העולם ואתה שניהם בקונטינגנציה, והמילה זו גם מכיל להלחם, לעזיז, להגיב. יש קו דק מאוד בין תומה לטומא, אני אחראי על שניהן. הבחירה הזאת מבטיח שאנו מול העולם בהפרדה אם היה סיכוי להתערבב אי פעם, הבטחה כפולה ששלושתנו - עולם, אל, אדם... נשארים אנחנו ולא רק "האחר". האומנם שאנו אולי היוונים האחרונים בציור הזה, אסור למות בלי להלחם, למות בתועבה אולי אבל לוחם ונע עד החוסר נשימה, שבו האדמות מכירות זה לזה.
Amor mundi, amor fati
קללה
בסוף מכתבך מתעורר בהגנה הקיר האזב, איני יכול להגיד שבי יש קללה בחוסר תאוה עם אהבה, בי שניהן חיות ביחד כל רגע המסע אבל יש תאוה שהורסת ויש תאוה שיוצרת, בכל אהבה יש תאוה מסוג זה או זה ולפעמים ביחד גם, אני לא מוותר, למען האמת בהחלט אי אפשרי לאהוב כאשר אני מתאוה ובמיוחד אם אני מסופק כבר. אין מצב שאני אסתכל אחורה שוב אי פעם, ובזה אני כן ערדף, אלים, רצחני, מגוחך, צמא... אבל כאן יש רק מבט אחד בין רבים, ברגע שאתה מדבר איך אהבה עזבה אותך בכן אתה כבר תלמיד של טאובס ואין לך סיכוי להשקיע שום ערך בעולם הזה ולכן אתה הורס או רוצה להרוס את ההפרדה בינך לבין העולם, ואולי תפקידי היחד הוא לא לתת לך לשכוח את זה לעולם. האנטינומיות שבך צועקות ובורחות... אם היא בעצם עזבה אותך, אינך זכות לשאיר במריבה בלי להלחם, אם תואה הכח היחודי, הפסדנו את האפשרות לחיות... כמובן שאפשר למות כן... אבל איך אפשר למות בלי לחנק בדחיפות החי? אני לא רוצה ולא חייב להכנס לפרטיים בהיסטוריה המשותפת שלנו, רק שתדע שיום אחד אתה תהיה יותר בוגר וגם אני ונוכל להסתכל על כל ההרים שנפלו עלינו בעניי החכמה, ואין חכמה בהגות כאשר יש מוותר מתחילה, צריכים תהילה במקום. זה נכון שאי אפשר לחיות בדרך זו שאנו חיים, אבל אסור להתרגל. עולם חסד לא נבנה לבד. יש פסוק בחז"ל שמסבירים את הכל -
דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה
המשיח
שלשום שהייתי בהופעה עם ירדן, צחקנו איך מר חנוך הזמר התל-אביבי בא אלינו, לשור לירושלמים שהמשיח לא בא, ואני מאמין שצחקנו בצדק. אף אחד לא הבטיח לך שיש שום השלימות בשילוב של אהבה ותארה, בהחלט אסור להגיד שהמשיח לא בא אבל גם אסור להגיד מי הוא כאשר הוא יבוא, אנו מחויבים להביא את המשיח בעבודה מפרכת כל ימי חיינו, אין להפסיק לשאול שאלות... אם כבר נלמד פעם אחד לתת אהבה ביחד עם להרגיש תאוה איני יודע, אבל אני בטוח שלא נהיה שלמים אז גם, ברור לי שיש מידות של אושר בעולם הזה למרות עד כמה שאי אפשר להיות בבית בו בממשות, אבל זה לא פוטר את אף אחד מין העבורה, אין לפחד כרגע על משהו שעומר בתהום עדיין, לדעתי יש רק לפחד על להצליח לא מפני שנפסיק לשאול אלא שיהיה מורכב מאוד להיות מספיק שפוי להבין שגם זה וגם זה אפשרי. אני לא קונה במשיחיות העצל... יש פסוק במשלי - העצל אומר יש ארי ברחוב, הוא יטרוף אותי. אני תמיד נשאר במריבה, כמובן שכבר בקושי אני עומד בזה בליעדך אבל אני לא מוותר עד הרגע האחרון. אפילו אחרי שהתחלנתי והתחלתי לחלות הלחימה רק החלה. במובן מסוים נראה לי לפעמים ששנינו יותר מדי בשגרה עם ההפסדים, נכון שאין דרך להצליח אבל גם אסור להתפטר שניה, הב"א שרק מחכה לעולם, העולם רק מחקה אותו. אבל אני מאושר שכתבת לי מכתב כ"כ יפה וגם נתת לי הזדמנות להגיב בליבי, אם אני זוכר נכון פעם אחרונה שמישהו כתב לי מכתב בידיו היה בזמן שהייתי אולי בתיכון, וגם אני לא מישהו שמקבל מתנות כל יום, בעצם אני עדיין מתרגש מזה מפני שאני ביישן גדול בחיים, ואיך שאנשים לא מבינים את זה. חשכו עניי אחרי שקראתי את המכתב והיומן היה קצת עברה לעולם שבו אנו קיימים-ללא-פגע כבר הרבה שנים יחד וזה אני אסביר לך פעם אחרת, אל תשכח שאני מאוד מעריך כל דבר שאתה עושה בשבילי, תמיד אפילו בחושך שצלך גורם לעניי יחד עם התסכול והמוות, לא הייתי רוצה לחיות אחרת אבל עדיין מקוה ומחכה לזמנים יותר שמחים בשביל שנינו ועמך, אם יבאו איני יודע, אבל אחד מאיתנו חייב לקוות וקצת טרגי שמי מחכה זה החלק שיש לו הרבה פחות סיכוי להיות בבית בעולם הזה, אבל אני חושב שצריך להיות ככה. אני מאחל לך כל הטוב שאפשר בחיים, אוהב אותך מאוד.
אנו עדיין עומדים בתהו ובהו, נא לא לשכוח - זה אומר שהבריא עדיין לפנינו.
מפיבושת
(זלדה)
עיניך המרצדות
צפרים קטנות יונקות דבש
כשאר בכית
המלך לא שמע
כאשר נפלת
העולם לא חזר לתהו ובהו
מפיבושת, חלמת
על ידידות מתימה יותר
מאסת בחכמת הנחש הקדמוני,
בנו של יהונתן
ארי
